הנטל להוכחות טענות חב' הביטוח לפטור מחובת שיפוי המל"ל - על חברות הביטוח

א.        כללי:

           עניינה של התובענה בהסכם משנת 1979 בין התובע (להלן: "המוסד" או "המל"ל") לבין חברות הביטוח, שנועד להסדיר את מערכת היחסים שבין המל"ל, המשלם גמלאות לנפגעי תאונות דרכים, מכח חוק הביטוח הלאומי לבין חברת הביטוח האחראית לפיצוי הנפגעים, מכח פוליסת ביטוח בת-תוקף (להלן: "ההסכם"). על פי הקבוע בהסכם, התחייבה חברת הביטוח בשיפוי המל"ל בשיעור קבוע ומוסכם מראש (ובענייננו, 55%) מהגמלאות, ששילם וישלם המוסד לנפגעים בתאונות דרכים, במסגרת ענפיו השונים (להלן: "הגמלאות"). יחד עם זאת, נקבע בסעיף 4(א) להסכם, "...כי כאשר הנפגע נפגע בתאונת עבודה, כמשמעותה בחוק והחברה היא המבטחת של מעבידו - לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד". סעיף 4(א) להסכם אינו עומד לבדו, שכן ביום 12/11/1990, שוגר על ידי עו"ד אריה נוביק, ז"ל, מכתב מטעם המבטחות כולן, למוסד ועל פיו, גובשו הסכמות נוספות "לעניין תחולת סעיף 4(א) מההסכמים" (להלן: "מכתב ההבנות") ובין היתר, נקבע שם, לענייננו, בסעיף ג', כי אם "...נפגע עובד בתאונת דרכים, שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, תוך כדי נסיעתו, ברכב המעביד, אין ולא תהיה למוסד, זכות שיבוב". בהמשך, נקבע, בסעיף ד', כי "רכב המעביד", פירושו: "...רכב בבעלות המעביד או רכב שכור על ידי המעביד".

במקרה דנן, עולה השאלה, האם על הנתבעות לשפות את המוסד, על גמלאות, ששילם וישלם המל"ל לנפגע, להלן, בתאונת דרכים, בגין נכות מעבודה, בנסיבות בהן נטען על ידן, לפטור, מתשלום הגמלאות, נוכח היות הרכב המעורב בתאונה, רכב "בבעלות המעביד" ומכוח הוראות ההסכם ומכתב ההבנות.

ב.        על העובדות הטענות וההליכים:

            ביום 21/11/2000, נפגע מר חביב יהודה (להלן: "הנפגע"), בתאונת דרכים, בעבודה, עת נהג ברכב מס' 9124800 (להלן: "הרכב"), שהיה מבוטח אצל הנתבעות, בפוליסת ביטוח בת-תוקף (להלן: "התאונה"). בעקבות התאונה, הגיש הנפגע, תביעה למוסד, בגין נכות מעבודה, שלאחריה, שילם המל"ל וישלם לנפגע גמלאות, לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"), על יסוד תביעתו לנכות והאבחון הרפואי שנעשה לו, על ידי המוסד. ביום 13/11/2006, פנה המוסד לנתבעות, כמתחייב, על פי ההסכם, בדרישה לתשלום סך של  26,240 ש"ח, המהווים 55% מסכום הגמלאות. בהתאם לסעיף 6 להסכם, איחור בתשלום העולה על 45 יום, מזכה את המוסד בריבית, בגובה הריבית המקסימלית ובצרוף 20%. משלא שולם החוב - הוגשה התובענה.

הנתבעות הגישו בקשת רשות להתגונן ובגדרה, טענו להעדר עילה, שכן התאונה אירעה, במהלך עבודתו ובשעה שהנפגע נהג ברכב מעבידו. הנתבעות הדגישו, כי חרף רישום הזכויות הנטענות, במשרד הרישוי, ברכב, ע"ש גורם אחר, הרכב שימש דרך קבע את מעבידו הנטען, של הנפגע - "חברת שמואל שני בנייה בע"מ" (להלן: "החברה"). לטענתן, די בכך שהמעביד נהג ברכב מנהג בעלים או שהרכב היה בחזקתו או בשימושו הקבוע, לצרכי עבודתו, כדי שהרכב יחשב "בבעלות המעביד" ולהקים להן את זכותן לפטור מתשלום הגמלאות, הקבוע בסעיף ג' למכתב ההבנות. לפיכך, ביקשו לדחות את התביעה.

ג.         השאלה שבמחלוקת וההכרעה בתמצית:

מעיון בכתבי הטענות על נספחיהם, כמו גם טענות הצדדים בסיכומיהם, עולה כי הצדדים אינם חלוקים, בדבר היות התאונה, תאונת עבודה וכי זו אירעה "במהלך העבודה" ונדמה, כי, חרף טענת הנתבעות, בסיכומיהן (ס' 79-71), אלה אינן חולקות באמת, בעניין רישום הזכויות ברכב, במשרד הרישוי, ע"ש שמואל שני (להלן: "הבעלים הרשום"), כמו גם לעניין זהות המעביד - החברה (כמפורט בנספח ב'/1 לכתב התביעה, מסמך 2 למסמכי התובע מיום 31/3/08). הנה כי כן, בחינת כתבי הטענות וסיכומי הצדדים, מעלה, כי גדר המחלוקת, נסובה, בשאלת פרשנות התיבה "בבעלות המעביד", כקבוע בסעיף ד' למכתב ההבנות ואכן, בדיון מיום 17/2/2008, הסכימו הצדדים, כי "השאלה היחידה הדורשת הכרעה בתובענה, עניינה בסוגיית הרכב ששימש את הנפגע והיה בחזקתו במועד התאונה" (עמ' 1, ש' 6-4). מכאן, שאינני נדרש ליתר הטענות שהועלו על ידי הנתבעות, בשולי סיכומיהן (ס'
119-113), מחמת העדר רלוונטיות ונוכח גדר המחלוקת המוסכמת. לטענת התובע, די ברישום הזכויות במשרד הרישום, ע"ש גורם אחר, שאיננו המעביד, כדי לחייב את הנתבעות בחובת השיפוי. לשון אחר, לדעת המל"ל, מבחן "הבעלות הרשומה", הוא הקובע, לעניין פרשנות סעיף ד'. יחד עם זאת, הוסיף המל"ל בסיכומיו, כי אף אם ייקבע מבחן אחר ובלשונו, מבחן "הבעלות בפועל", עדיין יש לקבל את התביעה, שכן לטענתו, הנטל להוכחת הבעלות ברכב, מוטל על הנתבעות ואלה לא עמדו בו, בנסיבות העניין ולא הוכיחו את טענתן, לפיה הרכב בבעלות החברה, חרף הרישום במשרד הרישוי, הקובע אחרת. מנגד, בבקשתן לרשות להתגונן, טענו הנתבעות, למבחן החזקה והשימוש, ברכב ואולם, נוכח ההלכה שנקבעה, לאחרונה (ע"א (י-ם) 11515/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ - טרם פורסם - 26/6/08), נדמה, כי אלה אינן עומדות כיום על טענתן ומקבלות על עצמן, את המבחן, שנקבע, לעניין הבעלות ועל פי דיני הקניין (ע"א (י-ם) 15515/07, פיסקה 6). יחד עם זאת, טענו בסיכומיהן (ס' 77), כי על המוסד, הנטל להוכיח את הבעלות ברכב ולחילופין, טענו (ס' 100), ל"בעלות" החברה ברכב, חרף הרישום, הסותר, לנוכח מיהותה של החברה והיותה חברה משפחתית ובשל היות הבעלים הרשום, בעל מניות עיקרי ומכוח פרשנות תכליתית של ההסכם ומכתב ההבנות והפסיקה התומכת, בטענתן (ס' 103-101, 111-107). לחילופי חילופין, טענו להרמת המסך, נוכח מיהות הצדדים הרלוונטים והיות החברה, חברה משפחתית ו/או "חברת יחיד" (ס' 106-104).

ייאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי נוכח התנהלותם הדיונית של הנתבעות, מקום בו בחרו שלא להגיש ראיות מספיקות לביסוס טענתן, לעניין הפלוגתא שבמחלוקת ובהיותה סוגיה עובדתית (במובחן מהפרשנות המשפטית), המצריכה תשתית ראייתית, יוכרע הדיון, בענייננו, על פי כלל הנטל ומבלי שהנני נדרש, למבחן המהותי, שיש להחיל בפרשנות התיבה, "בבעלות המעביד". אם כן, לאחר שבחנתי את ההסכם ומכתב ההבנות ונוכח סעיף 4(א), להסכם, המעניק פטור למבטחות, בנסיבות תחולתו, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנטל להוכחת יסודותיו ובענייננו, לעניין הוכחת יסוד "הבעלות" ויסוד "המעביד",  מוטל על הנתבעות, כמי שטוענות לפטור מתשלום הגמלאות ובשל העקרון, כי על כל בעל דין, להוכיח, כי מתקיימות העובדות שביסוד הטענה המשפטית, שעליה הוא מסתמך. בסיכומיהן, טענו כאמור הנתבעות, כי המוסד נמנע מלהציג ראיות קבילות, להוכחת תביעתו ואולם, על פי הדין, הנטל להוכיח את טענת הפטור, מוטל  עליהן ומכאן, גם החובה, להניח תשתית ראייתית מספקת, לביסוסה ולהציג ראיות קבילות, להוכחתה ומשלא עשו כן - יש לדחות את טענתן ולקבל את התביעה. ודוק - עיון בסיכומי הנתבעות, מלמד, כי חרף טענתן, בעניין קבילותם של המסמכים שהגיש המוסד, ביקשו (ס' 96-92, 98), לסמוך עליהם, לביסוס ולהוכחת טענת הפטור ונדמה, כי בהתנהלותן, בנסיבות אלה, יש מידה לא מבוטלת, של חוסר תום לב דיוני ומכוחו, מושתקות מלטעון, כנגדם. מאידך, אין במסמכי התובע ובמסמכי הנתבעות שצורפו לסיכומיהן, לבדם, כדי לסייע ולהקים להן את טענת הפטור, במידה הדרושה, להוכחתה. כך בעניין הדיוני-ראייתי ובעניין המהותי, הרי, משנקבעה ההלכה, לעניין התיבה "בבעלות המעביד" (ע"א (י-ם) 11515/07), אינני נדרש יותר לפרשנותה ואולם, בבחינת למעלה מהצורך, יאמר, כי לאחר בחינת ההסכם ומכתב ההבנות, הגעתי לכלל מסקנה, כי התכלית האובייקטיבית, העומדת ביסודם, בהעדר תכלית סובייקטיבית, מחייבת בעליל, פרשנות שלפיה, רכב "בבעלות מעבידו", משמע, רכב בבעלות, על פי הדין המהותי, בלבד ובעניין זה, הנני מקבל, בכל הכבוד הראוי, את ההלכה שנקבעה, לאחרונה, בעניין זה. 

ד.        על נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות:

מושכלות יסוד בדיני ראיות, מבחינים לעניין נטלי ההוכחה, בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית, המוטלת על בעל דין (תובע או נתבע), להוכיח את טענותיו, כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת, במשפט האזרחי, קרי: הטיית מאזן ההסתברויות, כאשר השקילות ברמת הוודאות פועלת לחובתו (רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול השקעות ושירותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5), 101). נטל הבאת הראיות, מבטא חובה נלווית, משנית, לחובה העיקרית ועניינה, החובה להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע והדברים ברורים וידועים מקדמת דנא (ע"פ 28/49 סעיד חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד ד(1), 504). הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע, נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד - "...המוציא מחברו עליו הראיה" ויכול שיהיה זה התובע או הנתבע, הכל לפי העניין והשני - דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי, הן לעניין הוכחת יסודות העילה/הגנה והן לעניין הפרכתם של חזקות. על הנושא בנטל השכנוע, להביא ראיות מספיקות, על מנת לעמוד בנטל ואילו על יריבו, להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות אלה. כל אחד מנטלים אלה, עשוי להיות מועבר במהלך המשפט מצד אחד למשנהו (ע"א 6160/99 נתן דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3), 117, 124, ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ - פורסם בנבו - 5/10/06). אכן נכון, ככלל, רובץ נטל השכנוע על התובע ועליו מוטל גם נטל הבאת הראיות ואולם, כאשר הדין המהותי קובע הגנות (ובכלל זה, הגנות מכוח הסכם ועל פי חוק החוזים), נושא הנתבע בנטל השכנוע, כי מתקיימות העובדות, המקימות את ההגנה (ע"א 1842/90 אורי בר-לב נ' פנינה (לוינסון) רפופורט, פ"ד מח(5), 221, 228).

בענייננו, הצדדים התקשרו בהסכם ועל פיו, נקבעה חובת השיפוי של המבטחות, כלפי המוסד, בשל תשלום גמלאות, ששילם וישלם המוסד לנפגע, בתאונת דרכים. משאין חולק כי הנפגע קיבל ויקבל גמלאות בגין תאונת דרכים שאירעה לו, קמה חובת הנתבעות לשיפוי המוסד ובשיעור שנקבע. אולם, בסעיף 4(א) להסכם, קבעו הצדדים פטור מחובת השיפוי ובהתקיים הנסיבות שנקבעו שם. סעיף ג' למכתב ההבנות, הוסיף, לעניין סעיף 4(א) להסכם ופירט את נסיבות תחולתו. מכאן, מקום בו טוענות המבטחות לפטור מחובת השיפוי, מכוח סעיף 4(א), הנטל להוכחת העובדות, העומדות ביסוד טענתם ולענייננו, העובדות הרלוונטיות לסעיף ד' למכתב ההבנות, קרי: הבעלות ברכב וזהות המעביד, מוטל עליהן והדברים פשוטים וברורים. במקרה דנא, הנתבעות טוענות לפטור ועליהן מוטל הנטל, להוכחת התשתית העובדתית, העומדת ביסוד טענתן. בסיכומיהן, טענו כנגד קבילות המסמכים שצורפו על ידי המוסד, לכתב התביעה ובמהלך הדיון (לעניין רישום הזכויות ברכב וזהות המעביד) ואולם, אין בטענה זו, כדי לסייע, מקום בו מוטל הנטל עליהן ובהעדר מסמכי המוסד, אין די בראיות שצורפו לסיכומיהן, כדי לבסס ולהוכיח את טענתן לפטור, לפטור, שהרי אין בהם די, כדי ללמד על זהות המעביד ובעלותו ברכב. לחילופין, ביקשו לסמוך על מסמכי המוסד, בהיותן ראיות, המבססות, בין היתר, את טענתן, לפטור. הנתבעות הפנו לנספח ג' לכתב התביעה (הודעה על פגיעה בעבודה) ולפרק ד', שלפיו, כך נרשם, נמסרה ההודעה ל"שני אליעזר - המעביד" ועל יסוד האמור, טענו, כי התייחסות הנפגע, אל הבעלים הרשום, כאל מעביד ואף התייחסותו, אל עצמו, ככזה, הינה בעלת "משמעות רבה". זאת ועוד, הנתבעות מבקשות לסמוך, על תעודת הביטוח של הרכב (נספח ו' לסיכומיהן), שלפיה, המבוטח הינו החברה ולא הבעלים הרשום. על יסוד אלה, בצירוף לטענות נוספות שטענו בסיכומיהן (ס' 98-93) ונוכח היות החברה חברה משפחתית, כאשר הבעלים הרשום, מחזיק במחצית ממניותיה ואף שימש כמנהלה, ביקשו לפרש את התיבה "בבעלות המעביד", ככולל את החברה שבבעלותו (ס' 103-99) ולחילופין, ביקשו להרים את המסך (ס' 104). יאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי אין די במסמכים עליהם מבקשות הנתבעות לסמוך (לרבות מסמכי התובע), כדי לבסס את טענתן, לפטור. ראשית, עיון בנספח ג' לכתב התביעה - הודעה על פגיעה בעבודה, מלמד, כי בפרק ב', תחת הכותרת "פרטי מקום העבודה", נרשם, בעניין זהות "המפעל או המעביד", שם החברה ולא שם הבעלים הרשום ודי בכך, כדי לכרסם בטענת הנתבעות, לעניין הפרשנות המבקשות ליתן לאמור, לפרק ד'. זאת ועוד, הגם שיש מקום, לייחס משקל מסויים, לתעודת הביטוח ולזהות המבוטח  שם, שהינו החברה (נספח ו' לסיכומי הנתבעות), אין בנתון זה, לבדו, כדי לסתור את חזקת הרישום של הרכב (ע"א (י-ם) 15515/07, פיסקה 10) ואין בטענות הנוספות, שהובאו בסיכומיהן (ס' 98-94), לבסס את טענתן, לפטור, במידה הדרושה. זאת ועוד, אינני סבור, כי די בנתון העובדתי, עליו אין חולק, בדבר היות החברה, חברה משפחתית, כדי להרים את המסך, בהעדר טעם מבורר, לעשות כן ולפרש את המונח "מעביד", באופן הכולל את בעל המניות בחברה וזאת, בשל החשיבות שמייחס הדין לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ואף כי בית המשפט "יגלה פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך", לא יעשה כן, ללא טעם לדבר וברגיל, "...הרמת מסך תעשה במקרים "קשים", כגון: מעשה תרמית או מעשה הנוגד את האינטרס הציבורי או לשם התחמקות מביצוע חוזים" (ע"א (י-ם) 2043/08 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי - פורסם בנבו - 6/5/2008) ולא נטען וממילא, לא הוכח, כי כך היה בענייננו. זאת ועוד, על פי הפסיקה (ראה שם, פיסקה 7), מיהותו של הגוף, המשלם את דמי הביטוח הלאומי, הוא המבחן הנקוט בפסיקה, לצורך קביעת זהותו של המעביד ואין להרחיב את פרשנות המונח "מעבידו", מעבר למבחן הטכני - פורמלי, האמור ואין לייחס לצדדים להסכם, כוונה לעשות כן. הנתבעות לא טענו לעניין זהות משלם דמי הביטוח ומשכך, לא ניתן להידרש לטענתן, בהקשר זה, לזהות המעביד.

כללם של דברים, הנתבעות נמנעו מלהניח תשתית ראייתית, לעניין הוכחת טענת הפטור, ואין די, בטענתן, כי לא ניתן היה לזמן את הבעלים הרשום, לדיון, לצורך קבלת עדותם (ס' 116, לסיכומיהן), כדי לפטור אותן, מהנטל המוטל עליהן, בעניין זה.

הנה כי כן, יש לקבל את התביעה, ללא קשר לשאלת המבחן שיש לאמץ לתיבה "בבעלות מעבידו" ומטעמים של כלל הנטל, בלבד ולפיכך, כפי שפתחנו,  אינני נזקק לטענות הצדדים, בסיכומיהם, לעניין מבחן הבעלות. יחד עם זאת, בבחינת למעלה מהצורך, נדרש קצרות גם לעניין המבחן הנכון,  להלן.

ה.        על ההסכם ומכתב ההבנות:

ס' 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע "...חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". פרשנותו של ס' 25 נדונה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ פ"ד מ"ט (2) 265  ובמסגרתו, נקבעה הדרך לאיתור אומד דעתם של צדדים לחוזה, כאשר "...נקודת המוצא לפרשנותו של כל חוזה היא לשונו" (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות -אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל - פורסם בנבו - 11/5/06, פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין) התוחמת את גבולותיו. לפיכך, תהליך הפרשנות מתחיל בניתוח לשוני של החוזה, המשמש אינדיקצה ראשונית, לעניין רצונם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים ואולם, לשון החוזה איננה חזות הכל, שכן מילים נתונות מטבען לפרשנויות שונות ועל פי ההקשר שהובאו בגדרו לפיכך ויש לבחון את כוונתם המשותפת עובר לכריתת החוזה, קרי: התכלית הסובייקטיבית (ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל נ' חזן, פ"ד נט(3) 266, 275), לא רק כפי שזו עולה מלשון החוזה אלא, גם על רקע  נסיבות עריכתו, " ...שכן בין הנסיבות האופפות את החוזה לבין החוזה הכתוב ישנו קשר...", כאשר " בדרך כלל לא ניתן להעניק משמעות למילים מבלי לדעת באיזה הקשר ובאיזה נסיבות נכתבו" (דנ"א 2045/05, פסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). ודוק - "...סעיף בחוזה שעל פניו נתפש כברור, עלול להיראות מוקשה לאחר בחינת ההקשר והנסיבות בהם נכתב" (שם, שם). הנה כי כן, המסע הפרשני, בנסיון להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, אינו יכול להסתיים בגדר החוזה הכתוב וסגירת דלתו של בית המשפט בפני ראיות חיצוניות עלולה לחסום את עיניו מלראות את כוונתם המשותפת האמיתית של הצדדים ולהגביל אותו להבנה מוטעית של ההתקשרות (שם, שם).

בענייננו, בחרו הצדדים שלא להגיש ראיות של ממש, מלבד ההסכם ומכתב ההבנות, להוכחת התכלית הסובייקטיבית, עובר להתקשרותם וממילא לא הונחה תשתית ראייתית מספקת, להוכחת הנסיבות שקדמו לכריתתם. בנסיבות אלה, בהעדר אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים "...החוזה יפורש במקרה זה, כמו גם במקרים אחרים בהם אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף אינו רלבנטי לפתרון הבעיה הפרשנית הניצבת בפני השופט, על פי תכליתו האובייקטיבית..." (ע"א 4628/93 לעיל, עמ' 313-312). " ...תכלית אובייקטיבית זו עניינה התכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים של צדדים הוגנים ליחס החוזי. היא נלמדת מסוג ההסכם ומהטיפוס אליו הוא שייך. היא נגזרת מהגיונו. היא מוסקת מלשונו" (פסק-דיני בע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 228). זהו מבחן אובייקטיבי. הוא מושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ..." ולכן "...כאשר החוזה הוא בעל מטרה כלכלית, או מסחרית, נקבעת התכלית האובייקטיבית על פי "ההגיון הכלכלי" או "ההגיון המסחרי"... בגיבוש התכלית האובייקטיבית יש להתחשב ביעילות עיסקית, וכיוצא בהם שיקולים "כפי שצדדים הוגנים, המגינים על האינטרסים הטיפוסיים מעצבים אותה" (ע"א 779/89 הנ"ל, בעמ' 229). "זוהי תכלית שצדדים סבירים והוגנים היו שואפים להשיג (השופט אור, שם, בעמ' 237)" (ע"א 4628/93 לעיל, עמ' 313; רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום ז"ל ואח' נ' מרכז משען, פ"דנב(4) 145, 158; ע"א 898/03 לעיל).

בסיכומיהם, נדרשו הצדדים בהרחבה יתרה, לעניין המבחן שיש לאמץ לתיבה "בבעלות מעבידו", כקבוע בסעיף ד' למכתב ההבנות וכל אחד לשיטתו, מפנה לפסיקה התומכת בעמדתו. אולם, כפי שפתחנו, אין צורך להיזקק לטענותיהם, מחמת העדר רלוונטיות ולנוכח הכרעת הדיון בתובענה, על יסוד כלל הנטל. יחד עם זאת, יוער, כי,  לדידי, המבחן הנכון, הוא מבחן הדין המהותי (וכפי שנקבע, כאמור (ע"א (י-ם) 15515/07) ולפיכך, רכב "בבעלות מעבידו" יפורש לפי דיני הקניין (ע"א (י-ם) 2043/08, פיסקה